top of page
מאיר שניצר - מעריב
יאיר רוה - סינמסקופ

אמנון וינר, בוגר המחזור הראשון של סם שפיגל (יחד עם יוסי מדמוני, דוד אופק ורמה בורשטיין), הוא במאי שאת תוצרתו אתם בוודאי מכירים מהטלוויזיה – "ברונו" ו"מותה של רקדנית דיסקו" עם שלמה בראבא, ושלל פרסומות פולחניות שביים בניינטיז עם שי אביבי, מנשה נוי ודב נבון. בעשר השנים האחרונות הוא עובד כמו שען, או צרף, מחבר שוט לשוט, צליל לצליל, בדקדקנות מפרכת ונדירה, כדי להשלים את המגנום אופוס שלו, "רשימות קצמן".

זה מעין סרט תיעודי בו וינר עצמו מגלם במאי בשם אמנון וינר, שמואס בעולם הפרסום ומחפש לעשות משהו בשביל הנשמה. הוא יוצא ליצור פורטרט של שמואל קצמן, חבר נעוריו של סבו בפולין, ומי שהפך עם עלייתו ארצה ליועץ הסתרים רב העוצמה של ראשי ההתיישבות והמדינה.

 

למה אהבתי את הסרט "רשימות קצמן"? קודם כל הרגשתי שהסרט הזה נעשה עם המון אהבה, שזה קצת מוזר להגיד על סרט שעפוף כולו בעננת אירוניה מתגלצ'ת במדרון חלקלק בואכה ציניות. 14 שנים רדף הבמאי אמנון וינר, אחרי האדם שגילם בעיניו את היהודי החדש - הישראלי האולטימטיבי- הקומוניסט הקומבינטור, הציוני היורד, הנוכל ההגון, שאיפשר, ליווה והאיץ את הקמת המדינה. הסיפור עצום ורחב יריעה, מתפרס על פני מדינות רבות ועשרות שנים.אבל הדרך של וינר לספר את הסיפור הגדול הזה היא דרך תמונות קטנות, שברי מציאות, חלקיקי חלום, מחשבות טרופות. גם העשיה הקולנועית מרגשת. הצילום, עיבוד התמונה, פס הקול, הכל מושקע ובכל פינה בסרט מורגשת האהבה הזאת שהזכרתי בהתחלה והברקות קטנות שאפשר להנות מהן בלי לאבד את הסרט. ב11 בספטמבר 2001 קובע הבמאי פגישה עם יציר דמיונו, גיבור הסרט, מר קצמן בניו יורק. על גג מגדלי התאומים עומדים שלושה אמריקנים, אחד מהם אומר: זו ציפור, השני אומר: זה מטוס והשלישי מכריז בחגיגיות: זה סופרמן! לא, לא, אומר השני, זה באמת מטוס. הסצנה הזאת לא מופיעה בסרט אבל האירוע שהיא מתארת מונע את הפגישה המיוחלת, והבמאי פונה לצלם אנשים משתזפים בסנטרל פארק ומשחקים פריזבי כשעשן שחור מכסה את השמים, ומבין שיאלץ להסתפק במאות הקלטות שצילם עד כה ובעדויות שליקט מאנשים שונים, כדי לענות לעצמו -בעצמו- על החידה הגדולה, שאותה בא הסרט לפתור.

אם המילים האלה עושות לכם חשק לראות את "רשימות קצמן", טוב. אם לא, תשכחו את כל מה שכתבתי ופשוט תלכו לראות את הסרט.

 

מה"תריסולים", פאר היצירה הארצישראלית, אבדנם של שני מגדלי פאר (ללא תריסולים) בניו-יורק ועד טקס תה יפני חמים, מפנק ומנחם. שמיכת טלאים צבעונית בשחור לבן נתפרת ע"י 3 מצלמות במהלך 10שנים, 200 שעות צילום, סיפור מרתק שלא היה ולא נברא ופס קול משובח.

יצירה מקורית וייחודית, לרגעים משעשעת, לעתים רצינית ולפעמים צינית עד אימה, חושפת אותנו לשנים ארוכות של תמימות והרבה חומר למחשבה. 

שווה לשתות קפה עם אמנון לאחר ההקרנה. 

ממליץ בחום!

גיל מור 5/9/2014

 

 אלון אילת ביקורת בפייסבוק
צלם וקולנוען
ביקורות גולשים 

כותבים על רשימות קצמן

 

לחצו על לשונית ביקורות גולשים באתר הסינמטק

יאיר רוה - סינמסקופ

11\9 על הקרנת

11 בספטמבר. היום לפני 13 שנה התמוטטו מגדלי התאומים בניו יורק בפיגוע הטרור עצום המימדים בו ריסקו טרוריסטים של אל-קעידה מטוסי נוסעים לתוך המגדלים ולתוך הפנטגון. מטוס רביעי התרסק בשדה נטוש בפנסילווניה. אלפי הרוגים. 13 שנים אחר כך, הבידיון והתיעוד מתערבבים, ההומור והטרגדיה נשזרים זה בזה בסרט ״רשימות קצמן״ 

נתן ברנד - שי ודרוד

על קצמן ופרלוב 

במילה אחת - סרט

בשתי מילים - סרט טוב

בשלוש מילים - סרט טוב לאללה 

 יגאל שתיים

המלצת פייסבוק

יש לי כמה חברים שאני מגדיר כ׳קולנוענים׳. אנשים שהקולנוע - יותר מאשר הטלויזיה - זורם בעורקיהם, הקולנוע הוא נשמת אפם. אנשים שיקדישו שנים ליצירת סרט, פיסה אחר פיסה. יטוסו לצידו השני של העולם כדי לצלם סצינה.

אדם כזה הוא אמנון וינר, שיצר את הסרט רשימות קצמן וביום חמישי השבוע (18.9.14) יש הקרנה של מלאכת מחשבת אחת שלו, וזו חוויה שאני ממליץ לכם לחוות, זה הכל. ההקרנה בנוכחות הבמאי והשחקנים.

זו חווית קולנוע מוקיומנטרי, שצולם בשחור לבן ויש לו אווירה קסומה, אל-זמנית, אך באותו זמן היא גם עכשווית: קינה עמוקה על המפעל הציוני, שמר קצמן פועל במרחביה.

ליהוק מפתיע של אנשים: מיכאל הרסגור לצד שלמה בראבא, זאב רווח, ניסים דיין ואבי נשר ורבים אחרים.

דוד אופק

בימאי

המון שירי הייקו קטנים שמתווספים ליצירה מרתקת וחכמה. נהניתי נורא.

bottom of page